תובנה הורית.

היום הרגשתי משהו שידעתי שצריך לעשות אותו, ואיכשהו התמסמס.
המשהו הזה הוא - להיות לבד עם הילד שלך.
משימה שמופיעה בכל ספרי ההורות בפרקים של הרחבת המשפחה מעבר לילד אחד, ובמיוחד כשיש כמה ילדים.
אבל אני לא מדברת על מה שהם מדברים, לפחות לא מהספרים שאני קראתי. אני מדברת על כך שחשוב שלכל הורה יהיהו את ה-15 דקות שלו לבד עם כל אחד מהילדים.
אני לא מדברת על - "תמצאו יום בשבוע", "תעשו אחר הצהריים יחד", "תביאו בייביסטר לילדים האחרים", וכו' וכו'. אני לא יודעת מה עם האחרים, אצלי זה נפסק עוד לפני שזה התחיל,  אני אפילו כבר לא זוכרת מתי.
למה? כי זה לא התאים לי מבחינת החיים וההתנהלות היומיומית. במיוחד כי אני אמא במשרה מלאה וגם מנהלת עסק וגם מנהלת בית ועוד ועוד משימות בחיי שלא מאפשרות לי לעצור את הכל ולעשות את זה.
אבל היום גיליתי את הסוד, לא חייבים דברים בומבסטיים, 15 דקות לבד עם הילד הוא הדבר שאני זקוקה לו.
ואני מדגישה, שזה בשבילי. בכל ספרי ההורות שאני קראתי כתוב שזה בשביל הילד, אז כן יכול להיות שגם הוא יפיק מזה תועלת, אבל בשבילי כהורה זה הדבר הכי חשוב. ולמה אני אומרת את זה? כי רק ככה אני יכולה להכיר את הילד/ה שלי באמת. במשך היום אני רואה אותם באינטראקציה אחד עם השני, ואם נהיה כנים, לא תמיד בא להם אחד על השני.
אבל מי הוא/היא באמת? מי הוא/היא בניתוק מהאחים שלו?

כשהייתי הבוקר אחד על אחד עם הקטנצ'יק שלי, ישבתי איתו על השטיח לבנות בקוביות ושום דבר של מבוגרים לא הטריד את מחשבותיי, והייתי נטו איתו, והתבוננתי בו מהצד, איך הוא מגיב אלי, פשוט עונג צרוף. זה נכון שאחרי בערך 20 דקות חזרתי לעיסוקיי, ולא המשכתי לשבת שם כל היום. אני גם לא חושבת שזה נכון להפעיל את הקטנים כל היום, זה חשוב מאד שהם ידעו להפעיל את עצמם, עם גיחות אלינו "לתדלוק".
ואיפה נפל האסימון על העניין הזה? לא בבוקר כשהייתי עם הקטנצ'יק, אלא כאשר לקחתי את הסנדביצ'ית איתי כשהייתי צריכה לקנות משהו בכלבו לארוחת הערב. נסענו יחד באוטו לחנות, היינו יחד בחווית הקנייה, חזרנו הביתה יחד וסידרנו את המצרכים. פתאום הייתי איתה לבד, רק איתה בערך 20 דקות, 20 דקות שהיו עולם ומלואו, 20 דקות שבהם ראיתי את הבת הקטנה שלי, כמו שהרבה זמן לא ראיתי אותה.

זהו.
תובנה קטנה.

לילה טוב.
גלית.

 

תובנות בהשראת פרשת השבוע - פרשת בראשית

בעקבות האזנה לתכנית רדיו ביום שישי פרפראות לשבת  למדתי כי לא סתם ברא ריבונו של עולם את העולם בכמה ימים. הרי הוא כל יכול, ויכול היה לברוא את עולמנו בפעם אחת. אך מה רצה ללמדנו בכך שחילק את הבריאה לכמה ימים?

שני דברים לקחתי מהתכנית לחיי שלי:
א) בהשראת הפרשה גיליתי בעצמי את הסבלנות, את היכולת לבקש משהו ולהמתין, לא לרצות כדרכם של ילדים שהדברים ייעשו עכשיו. אני באופן אישי לקחתי את זה למקום של ההורה שאני. בכך שכאשר אני מבקשת משהו מאחד הילדים, ובמחשבתי אני מתכוונת לכך שבעתיד הוא כבר ידע לעשות זאת בעצמו ללא הערתי/בקשתי וכו', וזה הוא תהליך הלימוד שלו, הבקשה שלי לא תסתיים במשפט "כמה פעמים אני צריכה לבקש ....", הקול שלי שקט יותר, והדיבור לא מתוך הגאווה של ה-"איך הוא מעז לא לעשות את מה שאני מבקשת?". ובנוסף מה שיפה הוא שאני גם מקבלת היענות טובה יותר מהמתוקים שלי.
ב) דבר נוסף שלמדתי כי יש לחשוב ולראות האם פעולה/יצירה/מלאכה שאני עושה ניתנת לחלוקה לאבני דרך היוצרות תהליך. אם ניתן לחלקה לתהליך יש לעשות זאת.  גיליתי כי אם אני באה למלאכה ומנסה לעשותה בבת אחת, אני נשארת עם טעם שיכולתי לעשות יותר.
יש לחשוב קודם על המלאכה שעלינו לעשות ("סוף מעשה במחשבה תחילה") לחלקה לאבני דרך הקשורות אחת לשנייה ובנויות אחת לשנייה, לבצע כל אבן דרך מתוך מחשבה ולא כלאחר יד, כך נגיע לסופו של התהליך כשעשינו ככל יכולתנו.

אני רוצה גם לספר לכם כי כאשר אני חושבת על הדברים האלה עולה בי ההרגשה הכבדה שלקחתי על עצמי עול  "איך עכשיו לפני כל פעולה אני "אבזבז" זמן יקר על מחשבה?", אבל לתחושתי זה לא בזבוז של זמן, ומניסיון העבר שלי פעולה שאני עושה אותה מתוך מחשבה מלאה, בלי הסחות דעת, תוצאתה בדרך כלל לשביעות רצוני המלאה.

והכי הכי חשוב - לחכות בסבלנות. לא לצפות לראות את התוצאות של מעשנו באותו הרגע, התוצאות הנהדרות לוקח להן זמן להגיע.

ניתן ורצוי לנסות בבית.
אשמח לתגובתכם.

שבוע טוב.
גלית.

 

אמהות...

באחת מהשוטטויות (נכון שזה נראה כמו המילה שטויות?) שלי ברשת נתקלתי בתמונה הבאה:

וישר הרגשתי בלב חום. כמה אהבה יש באף של האם הכבשה כאשר היא שומרת על בנה.
והשיר שעלה לי בראש הוא כמובן "ערב מול הגלעד", שאותו כבר הזכרתי כאן בעבר.
הפעם אני שולחת אתכם לקישור אחר לשיר הזה.

מי יודע, אולי אני צריכה להיות רועת צאן? הלוואי.

לילה טוב יקרים שלי.
גלית.

 

ככה נבנה העתיד ...

בכורתי:
אמא, תראי מה בניתי (מגיעה עם בנייה בלגו).
זו מכונית על גלגלים, קראוון. שרק כאשר מכניסים שם וסיסמא המדרגות נפתחות ואז אפשר להיכנס.
ובפנים יש חדר סודי שלא רואים אותו, ובו יש רשימה של האנשים שיכולים להיכנס לקראוון.

הסנדוויצ'ית:
(מגיעה גם עם מבנה בלגו)
זה מפעל שיש בו מפקד, והוא יכול להיכנס למקום הסודי.

אני לא יודעת למה, אבל כנראה בעתיד נצטרך את המקומות הסודיים האלה, הילדים שלנו יודעים טוב יותר מאיתנו למה להתכונן.

שריקת הפתיחה של הקיץ ...

לפעמים הגורל מזמן לי ספרים בלי שביקשתי, כל מיני ספרים שאחר כך עוזרים לי במהלך החיים שלי. "רביעי בערב" של יעל הדיה הוא אחד מהם.

בשבוע הספר ביקרתי במדף הסופרים הישראליים (בכל זאת שבוע הספר העברי), ולקחתי משם שני ספרים, וניגשתי לקופה לשלם.
ואז, כשעמדתי בתור, ראיתי אותו על מדף המבצעים, "רביעי בערב". קראתי את הכתוב על הכריכה, ומשהו בו אמר לי "קחי אותי". אז לקחתי. את הסופרת יעל הדיה הכרתי ב"תאונות", ספר שליווה את טיולי בניו יורק לפני המון-המון שנים ואני זוכרת אותו לטובה.

יש לי תחושות מאד מעורבות כלפי הספר הזה. הוא עמוס בתיאורי מין בוטים מאד, שבגללם כמעט והנחתי את הספר בצד. אבל משהו בו גרם לי להמשיך לקרוא, רצון להמשיך ולהכיר את הגיבורים שלה, מי שהם מעבר להתנהגות המינית שלהם. ובאמת, הצלחתי למצוא גם יופי והנאה, הם הגיעו לקראת סוף הספר. בחלק שאליו התחברתי הכי הרבה, החלק שבו הגיבורים מצליחים להגיע לתובנות חשובות לגבי הילדות שלהם עצמם ולגבי ילדיהם.

"אתה יודע, אמרה עלמה, אומרים שהורות היא לפעמים לא לדעת שום דבר על הילדים שלנו, אבל הורות היא לפעמים דווקא ההפך. נדמה לנו שאנחנו נותנים להם הכול, את כל מה שאנחנו יודעים על עצמנו, אבל התרומה המשמעותית שלנו, האיומה והנוראית שלנו, היא דווקא מה שאנחנו לא יודעים על עצמנו. כל הסודות שלנו מתגלים לנו דרכם". (עמודים 419-420)

ולמה אני מספרת עליו? באופן סימבולי סיימתי אתמול לקרוא אותו. ב-30/6, סוף שנת הלימודים ותחילת החופש הגדול של הילדים. לאחר שנת לימודים ארוכה שבה בשעות הבוקר בילו בנותיי עם מבוגרים אחרים שדאגו להם והשפיעו עליהם, החלטתי כי השנה נבלה את הקיץ יחד, והבנות לא ישהו בקייטנות בבוקר. בפוסטים הבאים אני אתאר ביומן קיץ את הפעילות הקייצית שלנו, שאני מקווה שתהיה מהנה לכולנו. בחודשיים הקרובים אני אהיה שם בשבילם, אקשיב להם, אלמד אותם ואהנה מהם באהבה גדולה.

"רביעי בערב" הוא ספר שעוסק כולו ביחסים שבין הורים וילדיהם נתן לי להבין את מקומי מול ילדיי ועד כמה האהבה שלי אליהם ענקית. הספר הזה לימד אותי איך להקשיב לילדיי, וממש לשמוע את המנגינה של קולם, כל אחד עם קולו המיוחד. ועם כל התובנות המקסימות האלה אני מתחילה את הקיץ שלנו יחד.


מאחלת לכולכם קיץ מהנה.
שהזרעים שתזרעו בקיץ הזה יגדלו לפירות מתוקים-מתוקים.
שלכם, גלית.

שתיקה.

היום אני רוצה לשתף אתכם באחת מהחוויות המעצימות שקרו לי בתקופה האחרונה. חוויה שאפשרה לי להרגיש טוב יותר, ולחוש טוב יותר את הקורה מסביבי. חוויה שאפשרה לי להקשיב טוב יותר. ובקיצור, הרבה טוב יצא מהחוויה הזו. החוויה הזו נוצרה מפעולה מאד פשוטה שביצעתי. לא נסעתי רחוק לאיזה צימר בגליל, לא הייתי צריכה להיכנס לאשראם בהודו, לא לעבור סדנת ויפאסנה (אם כי יש קווים דומים).

הפעולה שביצעתי היתה פשוט לשתוק.
החוויה שנבעה מהפעולה הכל כך פשוטה, וכל כך זמינה, היא ממש אמבטית טיהור לנפש. הרגשתי שאני מנקה את גופי מכל המילים הלא נעימות שלפעמים יוצאות מפי, מכל המחשבות שעוברות לי בראש והן לא תמיד טובות. אפשר לי מיקוד מלא במה שנכנס לנפשי ומה שיוצא ממנה.

בדקות הראשונות היה לי קצת מוזר, אבל אחרי שעברתי את שלב המוזרות, פתאום לא יכולתי לחשוב על לחזור באותם רגעים לדבר, ממש התמכרתי לתחושה הזו.
במשך 5 שעות רצופות לא דיברתי. לא הוצאתי הגה מפי.
המשכתי את כל הפעילות הרגילה בבית, מול הילדים, הכנות לשבת. הכל, הכל בשתיקה.

בהתחלה הילדים לא שמו לב שאני לא מדברת, אבל אחרי כמה זמן הם הבינו. הגדולה שלי נהנתה מאד לתקשר איתי דרך הלוח המחיק. בכורתי אוהבת מאד לדבר ולספר, ואני חושבת שגם היא לקחה משהו מהחוויה הזו כשהיתה צריכה לתקשר איתי במשפטים קצרים, ולא סיפוריים וארוכים.
הסנדביצ'ית שלי כל הזמן שאלה אותי למה אני לא מדברת, אבל אני חושבת שדי נהנתה מהעניין, כסוג של משחק.
ומצד הבייבי - הוא קיבל אמא מאד שלווה בהתנהלות מולו, בלי משפטים כמו "תיזהר מ...", או "אל תיגע ב-...", וכאשר רציתי שהוא יתרחק ממשהו, הגעתי אליו ועניינתי אותו בפעילות אחרת.

השתיקה אפשרה לי להקשיב יותר לילדים שלי, להיות ממש, אבל ממש, קשובה לניואנסים הקטנים של הדברים שהם אומרים. המחשבה בעצם ממוקדת במה שהם אומרים, ולא במה שאני רוצה לענות.
שמעתי את כל הקולות של הבית שלי, כאילו אני נמצאת בו בפעם הראשונה.

אני מאמינה שכל אחד לוקח פעולה כזו למקום אחר ושונה, אני אשמח אם תשתפו אותי בחוויות דומות.

לסיום - מומלץ מאד להורים לילדים. זה ממש הרגיע אותי כהורה ואני מאמינה שגם את ילדיי. זה הביא אותי למקום הנינוח מול הילדים, בלי התנצחויות ובלי ויכוחים.

מאחלת לכם שבוע נפלא.
גלית.

ישוב טלה אל חיק האם ...

ערב.
הקטנצ'יק מוחה וקורא לי ממיטתו. זה אחרי ששכבתי לידו במיטה במשך דקות ארוכות, והוא כבר היה רדום.
הכמעט הזה היה גם לידי, כשהוא היה בעגלה.
לפעמים אני שמה אותו לידי בעגלה, הוא שותה את הבקבוק שלו ונרדם, ואחר כך אני מעבירה אותו למיטה. אבל משום מה היום זה לא קורה. הכנתי לו בקבוק נוסף, כרגע הכל שקט מגיזרת החדר.

אני עייפה.
יום שהוציא ממני המון אנרגיות. בדרך כלל אני ממלא מצברים בצהריים, אבל היום לא עשיתי את זה. עבודה שהייתי חייבת לסיים.
והנה שוב הקול הקורא מהחדר השני.
אלה הרגעים שבהם אני שואלת את עצמי למה? למה בחרתי לעזאזל בחיים כל כך מורכבים.

אני חוזרת אליו.
מדליקה את האור במנורת הלילה. זה מרגיע אותו קצת. כנראה היה חשוך קצת.
שוכבת לידו, מקשיבה לו נושם. ואז אני יודעת, אני יודעת את התשובה ללמה, בדיוק בשביל הרגעים האלה, לנשום אותם, להרגיש אותם הכי קרוב אלי. למרות הקושי, למרות המורכבות. אין דבר יותר חשוב לי מהם בחיי.
אני מנסה לקום, הוא שוב מוחה ומבקש כי אשאר, בשפתו שלו. אני מעבירה אותו לכרית שלי, שם הוא נושם אותי. וכך אני יכולה לחזור לעבודה שאני חייבת להגיש.
ובמקום לחזור אני כאן, כותבת פורקת מעלי את הכל. תודה לאלוהי האינטרנט שהמציאו לנו את הבלוג. ותודה לכם שאתם כאן איתי, מי שלא תהיו.


לילה טוב.

"ערב מול הגלעד" -
מילים: לאה גולדברג
לחן: מיקי גבריאלוב


"...ישוב טלה אל חיק האם,
    ישכב בדיר וירדם
    והכבשה תישק אותו
    והיא תקרא אותו בשם ..."

דמעות בעיניים...

ככה סיימתי את שני הפרקים האחרונים של הספר "מקימי", דמעות ממלאות את גרוני ונשפכות החוצה.
לא יודעת למה, אולי מכך שהספר כתוב טוב, אבל אם אני אהיה אמיתית עם עצמי בגלל התוכן של הדברים. כרגע קשה לי לתאר במילים את מה שהרגשתי כאשר קראתי את המילים, מה עבר בראשי, איך נראים חיי ואיך יש כל כך הרבה דברים שאני עוד לא יודעת. זהו, אני לא אמשיך כרגע, אני ממליצה בחום לקרוא את הספר ולחשוב עליו לעומק.

הנאה צרופה ...

יש ספרים שאני קוראת אותם לאט בכוונה כדי שהם לא ייגמרו. זה הספר שאני קוראת עכשיו, הוא כל כך מקסים, כל כך שנון, השפה מקסימה, והוא בא לי בדיוק בזמן. לא יודעת למה, אבל זו ההרגשה שלי, שזה הספר שהייתי צריכה לקרוא עכשיו. מצחיק אותי, גורם לי לחייך לעיתים, מרגש.
אני לא מאמינה שמי שכתבה אותו היא בת גילי, אבל כשאני חושבת עליה ועל מה היא עברה בחיים. מה שלפחות אני חושבת שאני יודעת שהיא עברה בחיים, כי אני רק חיה משמועות בתקשורת, ובטח אף אחד מהדברים לא נכון, כי כמו שאני מרגישה מהכתיבה שלה היא לא תיתן לאף אחד להכיר אותה באמת.
אני גם זוכרת שבאיזה שהוא רגע בחיים שלי היא גם היתה שם, היא לא יודעת את זה אבל היא היתה שם, בחיים האחרים שלה, לא בחיים העכשוויים.
לספר קוראים "מקימי" כתבה אותו נועה ירון-דיין.

אני עדיין רק בתחילתו, כי כמו שאמרתי אני קוראת אותו לאט-לאט, כמו שאוכלים ממתק טוב שלא ייגמר. תודה רבה לך נועה על הספר המקסים. מאחלת לעצמי לפגוש אותך פעם לפגישה עם כוס קפה.

שבת שלום.

אור ...

השלום והברכה לכם,

איזה כיף שאתם כאן.
מזג האוויר בחוץ פשוט מדהים, רוח מלטפת, קצת אפרורי, עונת מעבר במיטיבה.

את הכתיבה הבוקר מלווה אותי אורחת, יונה שיושבת על חלוני.



היום הוא מין יום כזה שבו הפרודוקטיביות נמצאת במצבה המינימאלי, ו"קצת" היא מילת המפתח - שעות הבוקר שבדרך כלל מוקדשות לעבודה הבוקר הוקדשו לקצת דברים אחרים - קצת גולשת באינטרנט, קצת קוראת, קצת לומדת (חשיבה הכרתית, לימודי ימימה - ב-אתר אורות).

ויש גם דברים משמעותיים שקורים, במסגרת ניקוי הגוף מרעלים (אתם זוכרים את היפרדות מניקוטין שעשיתי?), החלטתי אתמול כי גם את רעלי הסוכר והגלוטן אני רוצה להפחית, אני עדיין לא יוצאת בהצהרות על להעלים לגמרי, אבל החלטתי שאני מפחיתה למינימום את כמות הסוכר והגלוטן שנכנסת לי לגוף. מי שמכיר אותי טוב יודע שמתוקים הם הצד החזק שלי, ויש ימים שבהם אני מסוגלת "לפרק" חבילת שוקולד לבד, אני לא מאלה שיכולים לאכול קוביה אחת ודי.
אז איך אני מתמודדת עם זה? קודם כל מניסיון העבר שלי אני יודעת שאם אני לא מכניסה את המתוק לפה על הבוקר הצורך שלי במתוקים במשך היום יורד. אם אני לא אוכלת אותם בכלל אז החשק ממש מועט. וברגעים שהחשק הגיע אתמול שתיתי מים, ואם זה עדיין לא עבר אכלתי פרי.
וגם אני שמה לב יותר לדברים שאני אוכלת. למשל, כשהסתכלתי היום על צנצנת הסילאן, שלתומי חשבתי שהיא עשויה רק מתמרים, גיליתי כי יש בה גם תוספת סוכר.

זהו לבינתיים, שרק ימשיך כך ושיהיה טוב לכולם.
יום שמח ומשובח.
גלית 

תסתכל לילד שלך בעיניים ...

כשאתה כועס על מישהו בדרך כלל אתה לא מסתכל על העיניים שלו או בכלל בתוך עיניו.
תסתכלו לילד בעיניים, אני לא יודעת מה אתכם אבל אותי זה ישר ממיס וכל הכעס נעלם, או לפחות נכנס לשליטה.

חינוך ציבורי ....

מי שמכיר אותי באופן אישי, יודע שיש לי  ביקורת רבה על החינוך הציבורי - על דרכי הלימוד, גודל הכיתות, השימוש הרב בטכנולוגיה בכיתות הנמוכות, ועוד ועוד נושאים שעליהם עוד אפרט בפוסטים אחרים.

אבל היום אני לא פה בשביל הביקורת היום אני פה בשביל השבחים.
ולהלן עיקרי הסיפור המקסים:
בכורתי כבר כמה ימים לא מרגישה טוב, השפעת הגיעה גם אליה, והיא לא הגיעה לבית הספר כבר כמעט שבוע.
לפני כמה ימים קיבלתי למייל שלי הודעה מהמחנכת המקסימה שלה שדורשת בשלומה ומוסרת כי היא היתה חסרה בכיתה בפעילות ט"ו בשבט, ומאחלת לה רפואה שלמה.
חייבת לציין פה כי זו לא הפעם הראשונה שקיבלנו מייל ממחנכת הכיתה, מדי פעם אנחנו מקבלים מייל אישי או כיתתי שבו מציינת המורה לשבח את תלמידי הכיתה כולה, או את בתי בפרט. דבר שאני בטוחה שמחזק את בתי ומעלה את בטחונה ואהבתה לבית הספר.
והנה הדבר הגדול, שלדעתי לא הרבה תלמידים זוכים לו במדינתנו הקטנה, והוא לא מובן מאליו מבחינתי בכלל בכלל. ביום שישי לקראת שעות הצהריים מקבל אישי היקר טלפון ממורתה של בכורתי (חייבת לציין שאני שמתי לב לכך שהיא מתקשרת כל פעם עם הורה אחר כדי לדאוג שתהיה מעורבות של שני ההורים במה שקורה עם הילד ולא התמקדות בהורה אחד, בדרך כלל האם).
כדי לקצר, המורה המקסימה שאלה אם ניתן לבוא לבקר את ילדתי כדי לתת לה את התעודה. (ביום שישי חולקו תעודות המחצית לתלמידי בית הספר). תשובתנו היתה חיובית כמובן.
לאחר כרבע שעה הגיעה לביתנו מורתה המקסימה של בתי, ישבה עם בתי והגישה לה את תעודתה ושבחה אותה על מחצית נפלאה שהיתה לה ואיחלה לה הצלחה רבה במחצית השנייה של השנה.

אני חייבת להגיד שגם עכשיו אני מרגישה חום והתרגשות בלבי על המחווה המקסימה הזו. אני כבר אפנה אליה באופן אישי, ולכן אני לא אציין פה את שמה, אבל מי שמכיר אותנו באופן אישי יודע במי מדובר.

יישר כוח מורתנו היקרה, הלוואי ויהיו עוד רבים כמוך במערכת החינוך.

ארבעים ....

יש לי היום יום הולדת ... איך נעלמה עוד שנה?
אוהבת מאד את השיר הזה, מרגש אותי גם כשאין לי יום הולדת.
אבל היום כן יש לי יום הולדת, מיוחד מאד-מאד, אני בת ארבעים. ואני שמחה על הגיל הזה. שמחה ומאושרת על כל מה שיש בחיי. תודה רבה לבורא עולם על בעלי, ילדיי, משפחתי, חבריי, ועוד רשימה שלא נגמרת שאני מבורכת בה. תודה רבה רבה. תודה רבה לכל מי שנמצא בחיי, מקווה שאני מעניקה לכם אושר.
תודה רבה להוריי הנפלאים, אין כמוכם. תודה רבה לכם על החיים.

אור ואהבה לכל העולם.

עוגת שוקולד וקפה שחור ...

מאז שהפסקתי לעשן אני מאוהבת בריח של הקפה השחור.
אבל לא על זה רציתי לדבר. חזרתי היום מקניות (בשעה 21:45 ?!) וכשנסעתי באוטו שמעתי את לאונרד כהן.
את הדיסק שלו קניתי ביום שישי כחגיגה מוקדמת לתהליך הגמילה.
בקיצור, כאשר שמעתי את הקול שלו עלה לי טעם של עוגת שוקולד וקפה שחור. קורה לכם לפעמים שאתם שומעים מישהו ומרגישים טעם בפה?

תנסו... מה שבטוח שתהנו.

אור ואהבה.

עוד קצת סבלנות ...

הייתי מאד רוצה לספר לכל העולם מה עובר עלי בימים האחרונים, אבל עוד לא, עוד קצת, עוד טיפל'ה סבלנות, גם שלי וגם של העולם. כשיסתיימו להם שלושת השבועות הראשונים של התהליך אוכל לספר לכל העולם שאני נכנסת ב"ה לתהליך היריון מחודש, ובסיומו (לאחר תשעה חודשים) אני אוולד מחדש.
זהו לבינתיים. אני לא אוסיף, למרות שמדגדג לי מאד באצבעות.

זה השיר ששרתי היום במקלחת (דרך אגב, אחת הדרכים הנהדרות לנקות גוף מרעלים).
וקפה, הוא אחד העוזרים לגמילה מניקוטין בשבועות הראשונים.

ועוד שיר שאני מאד מאד אוהבת.
מרימה לחיים כוס קפה לחייך בוב דילן יקר. תודה רבה על מוסיקה משובחת. (דרך נוספת ליצירת דופמין בגוף, האזנה למוסיקה שאוהבים).

אור ואהבה לכל העולם.

שינוי אמיתי ...

בעוד שש שעות אני אשב על הכיסא של המטפל והוא אמור לגאול אותי מאותו הרגל ארור שנכנס לחיי לפני 22 שנים. עישון סיגריות. כל מי שמכיר אותי בחיי הבוגרים מכיר אותי מחזיקה סיגריה. למעט הפסקה אחת רצינית של כמה חודשים.

כשפגשתי חברה טובה בפגישת מחזור, וכשהיא ראתה אותי יוצאת לעשן, המשפט שהיא אמרה לי "את עדיין עם זה".
כן, הזה הזה מלווה אותי כל חיי הבוגרים. אני לא מכירה את עצמי כאדם בוגר ולא מעשן, והאמת אפילו קצת מפחדת מהשינוי הזה, אבל גם מאד מתרגשת. מתרגשת מחיי החדשים שעומדים בפתח. חיים נטולי עשן, נטולי ריח מסריח מהבגדים, מהידיים, מהפה ועוד ועוד. כל מי שמעשן יודע שזה נדבק בכל דבר.

הילדים שלי לא  מכירים אותי לא מעשנת, הם רגילים לריח שנודף ממני ואף פעם לא התלוננו. תודה רבה לכם יקיריי שסבלתם אותי כל השנים האלה, מקווה שמעכשיו יגיע הפיצוי.

תודה רבה לאלוהים שהחזיק לי את הגוף בכל השנים הארוכות האלה, מבטיחה כי מעכשיו אהיה ראויה לגוף הנהדר הזה, החזק כל כך.

מאחלת לי בהצלחה רבה.
והנה השיר שילווה את היום הזה.

הצליח לי ...

אני אוהבת כל כך כאשר אני מחפשת פתרון לבעיה הרבה זמן, משאירה את זה לנוח, וחוזרת אחרי כמה זמן והפתרון פשוט נמצא שם ומחכה לי. רגע נהדר.

ניסיתי להוסיף כפתור לבלוג שלי, תוכלו לראות אותו מצד ימין - pinterest.
אתר שאני נהנית כאשר אני נכנסת אליו, בהיותי חובבת עיצוב וחפצים יפים.