יום ראשון, 9 באוגוסט 2015

טוטאליות

בואו נדבר רגע על טוטאליות. כשאני אומרת את זה, מרגיש לי לא נעים. אבל במחשבה שנייה, כמו בכל דבר יש בזה גם משהו טוב. כאשר אתה טוטאלי למשהו אתה מתרכז רק בו, והסיכוי כי תעשה אותו בצורה טובה גבוה יותר, אתה לא נותן לרעשי הרקע להפריע לך. אך לפעמים הטוטאליות מכניסה גם ללחץ, כי אנחנו בני אדם, ובני אדם מטבעם עושים טעויות, אם אתה טוטאלי אתה רוצה שזה יהיה מושלם. אבל מה זה מושלם? בעיני אחד מושלם זה דבר אחד, ובעיני השני משהו אחר.

איך הגעתי לזה?
אה, כמו שכבר נכתב באחד הפוסטים בעבר סוכר וגלוטן עושים לי רע. גלוטן, כי הוא נמצא במאפים המשמינים והלא בריאים, הוא גם נמצא בלחמים מלאים, אבל בואו נודה על האמת, כאשר אני רוצה לאכול ומהר, עכשיו, כי אני רעבה, אז לחמניה מקמח לבן עם ריבה וחמאה, מספקת את תאוותי. כמובן שלחמניה אחת זה קטן :), אז צריך שתיים או לפעמים שלוש. ולפעמים זה לא באמצע היום, אלא באמצע הלילה.
טוב, הבנתם את הפרנציפ. אז בפעם הקודמת יצאתי בהצהרות לאומה, פרסמתי באמצעי התקשורת (פייסבוק וגוגל) וציפיתי לתמיכה מקיר לקיר מכל הקרובים אלי, ואכן גם קיבלתי אותה. אמממה, נשברתי אחרי כמה ימים.

אז למה אני מספרת מה שאני מספרת?
כי היום החלטתי לא להיות טוטאלית. נכון, לא המצאתי שום דבר, וחכמים ממני אמרו את זה, אבל אף אחד לא אמר את זה לי באופן אישי, כמו שאמרתי את זה לעצמי. ואיך זה מתבטא? היום אני אוכל בריא כפי שאני רוצה רק בארוחת הבוקר. כרגע לא משנה מה יהיה בארוחות הבאות, לא משנה מה יהיה מחר, בעוד שבוע או חודש.

אז זהו. ארוחת הבוקר שלי היום היא (כפי שקיבלתי עצה מאחי החכם) דייסת קוואקר, מקווה שנשאר לי בארון קוואקר מלא ולא אינסטנט (למרות שגם האינסטנט הוא עדיין יותר בריא מלחמניה מקמח לבן), עם אגוזים ושזיפים טריים או מיובשים.


שיהיה לכולנו יום בריא.

שלכם,
גלית.


כדי שאני לא ארגיש לבד, תשאירו איזו תגובה.
וגם, שתפו עם חברים, אשמח שעוד אנשים יקראו אותי.

יום חמישי, 6 באוגוסט 2015

נשמה של אמא

היי,

אני זוכרת שהחלטתי שזה לא מתאים לי. אני? יכולה לתחזק בלוג? הרי בקושי אני מצליחה להתחייב לדברים הבסיסיים בחיי. אבל היום הרגשתי צורך לשתף, לכתוב. להוציא מתוך חיי החוצה, כי כרגע אני ממש בפנים.
היום, שבעה שבועות אחרי הלידה של בני הרביעי אני מלאה במחשבות שאני רוצה לשתף, וכיוון שאני כל היום סביבו וסביב הילדים הנוספים שלי, אין לי אדם מבוגר שאני יכולה לחלוק איתו את המחשבות, ולפעמים זה ממש כבד. לפעמים אני רוצה שמישהו יחלוק איתי את המחשבות.
להיות אמא לתינוק זה לחיות בין הטיפות, לנסות להכניס למרווחים שברגעי השינה שלו עולם ומלואו, ואז להבין שאי אפשר, זה לא כמו פעם, לפני הלידה. אולי בעוד כמה חודשים ייכנסו לשם עוד דברים, לא בטוח אותו הדבר כמו לפני הלידה. אבל עכשיו, עכשיו הזמן לשחרר. וזה קשה. קשה לי לשמוע את הקומקום מתחמם כמה פעמים, ולראות את הכפית בכוס, ובמשך שלוש שעות בבוקר עדיין לא לשתות את הקפה, ולהסתכל עליו, על הקטנצ'יק החדש שלי, ולבקש ממנו, "שן בני, קצת, ברצף, כדי שאוכל לשתות קפה". אבל הוא, יש לו התנהלות משלו, ואני זו שצריכה להתאים את עצמי אליו.

ואז אני נשכבת לידו במיטה, מלטפת, והוא החמוד הקטן מושיט לי את היד, כאילו במקרה מלטף את ידי, ואני כבר לא זוכרת את הכוס קפה, ולא את כפות הרגליים שלי שזקוקות קצת לשימון, ולא לכלים בכיור, ולא כלום, רק הרגע הזה, שבו אני והוא בבועה שלנו. ואחרי כמה דקות, כשהשינה טרם עוטפת אותו,  אני נזכרת בבד המקסים והעוטף, מכניסה אותו למנשא, והופ! שתי הידיים שלי פנויות, ופלא, הוא נרדם בשניות.
והנה, הקפה כאן, ואפילו המחשבות שלי כתובות בבלוג.

אולי אחזור לכאן שוב בקרוב, אולי לא.

לבינתיים, צ'או! טי-אמו !

גלית.