שריקת הפתיחה של הקיץ ...

לפעמים הגורל מזמן לי ספרים בלי שביקשתי, כל מיני ספרים שאחר כך עוזרים לי במהלך החיים שלי. "רביעי בערב" של יעל הדיה הוא אחד מהם.

בשבוע הספר ביקרתי במדף הסופרים הישראליים (בכל זאת שבוע הספר העברי), ולקחתי משם שני ספרים, וניגשתי לקופה לשלם.
ואז, כשעמדתי בתור, ראיתי אותו על מדף המבצעים, "רביעי בערב". קראתי את הכתוב על הכריכה, ומשהו בו אמר לי "קחי אותי". אז לקחתי. את הסופרת יעל הדיה הכרתי ב"תאונות", ספר שליווה את טיולי בניו יורק לפני המון-המון שנים ואני זוכרת אותו לטובה.

יש לי תחושות מאד מעורבות כלפי הספר הזה. הוא עמוס בתיאורי מין בוטים מאד, שבגללם כמעט והנחתי את הספר בצד. אבל משהו בו גרם לי להמשיך לקרוא, רצון להמשיך ולהכיר את הגיבורים שלה, מי שהם מעבר להתנהגות המינית שלהם. ובאמת, הצלחתי למצוא גם יופי והנאה, הם הגיעו לקראת סוף הספר. בחלק שאליו התחברתי הכי הרבה, החלק שבו הגיבורים מצליחים להגיע לתובנות חשובות לגבי הילדות שלהם עצמם ולגבי ילדיהם.

"אתה יודע, אמרה עלמה, אומרים שהורות היא לפעמים לא לדעת שום דבר על הילדים שלנו, אבל הורות היא לפעמים דווקא ההפך. נדמה לנו שאנחנו נותנים להם הכול, את כל מה שאנחנו יודעים על עצמנו, אבל התרומה המשמעותית שלנו, האיומה והנוראית שלנו, היא דווקא מה שאנחנו לא יודעים על עצמנו. כל הסודות שלנו מתגלים לנו דרכם". (עמודים 419-420)

ולמה אני מספרת עליו? באופן סימבולי סיימתי אתמול לקרוא אותו. ב-30/6, סוף שנת הלימודים ותחילת החופש הגדול של הילדים. לאחר שנת לימודים ארוכה שבה בשעות הבוקר בילו בנותיי עם מבוגרים אחרים שדאגו להם והשפיעו עליהם, החלטתי כי השנה נבלה את הקיץ יחד, והבנות לא ישהו בקייטנות בבוקר. בפוסטים הבאים אני אתאר ביומן קיץ את הפעילות הקייצית שלנו, שאני מקווה שתהיה מהנה לכולנו. בחודשיים הקרובים אני אהיה שם בשבילם, אקשיב להם, אלמד אותם ואהנה מהם באהבה גדולה.

"רביעי בערב" הוא ספר שעוסק כולו ביחסים שבין הורים וילדיהם נתן לי להבין את מקומי מול ילדיי ועד כמה האהבה שלי אליהם ענקית. הספר הזה לימד אותי איך להקשיב לילדיי, וממש לשמוע את המנגינה של קולם, כל אחד עם קולו המיוחד. ועם כל התובנות המקסימות האלה אני מתחילה את הקיץ שלנו יחד.


מאחלת לכולכם קיץ מהנה.
שהזרעים שתזרעו בקיץ הזה יגדלו לפירות מתוקים-מתוקים.
שלכם, גלית.