היום הרגשתי משהו שידעתי שצריך לעשות אותו, ואיכשהו התמסמס.
המשהו הזה הוא - להיות לבד עם הילד שלך.
משימה שמופיעה בכל ספרי ההורות בפרקים של הרחבת המשפחה מעבר לילד אחד, ובמיוחד כשיש כמה ילדים.
אבל אני לא מדברת על מה שהם מדברים, לפחות לא מהספרים שאני קראתי. אני מדברת על כך שחשוב שלכל הורה יהיהו את ה-15 דקות שלו לבד עם כל אחד מהילדים.
אני לא מדברת על - "תמצאו יום בשבוע", "תעשו אחר הצהריים יחד", "תביאו בייביסטר לילדים האחרים", וכו' וכו'. אני לא יודעת מה עם האחרים, אצלי זה נפסק עוד לפני שזה התחיל, אני אפילו כבר לא זוכרת מתי.
למה? כי זה לא התאים לי מבחינת החיים וההתנהלות היומיומית. במיוחד כי אני אמא במשרה מלאה וגם מנהלת עסק וגם מנהלת בית ועוד ועוד משימות בחיי שלא מאפשרות לי לעצור את הכל ולעשות את זה.
אבל היום גיליתי את הסוד, לא חייבים דברים בומבסטיים, 15 דקות לבד עם הילד הוא הדבר שאני זקוקה לו.
ואני מדגישה, שזה בשבילי. בכל ספרי ההורות שאני קראתי כתוב שזה בשביל הילד, אז כן יכול להיות שגם הוא יפיק מזה תועלת, אבל בשבילי כהורה זה הדבר הכי חשוב. ולמה אני אומרת את זה? כי רק ככה אני יכולה להכיר את הילד/ה שלי באמת. במשך היום אני רואה אותם באינטראקציה אחד עם השני, ואם נהיה כנים, לא תמיד בא להם אחד על השני.
אבל מי הוא/היא באמת? מי הוא/היא בניתוק מהאחים שלו?
כשהייתי הבוקר אחד על אחד עם הקטנצ'יק שלי, ישבתי איתו על השטיח לבנות בקוביות ושום דבר של מבוגרים לא הטריד את מחשבותיי, והייתי נטו איתו, והתבוננתי בו מהצד, איך הוא מגיב אלי, פשוט עונג צרוף. זה נכון שאחרי בערך 20 דקות חזרתי לעיסוקיי, ולא המשכתי לשבת שם כל היום. אני גם לא חושבת שזה נכון להפעיל את הקטנים כל היום, זה חשוב מאד שהם ידעו להפעיל את עצמם, עם גיחות אלינו "לתדלוק".
ואיפה נפל האסימון על העניין הזה? לא בבוקר כשהייתי עם הקטנצ'יק, אלא כאשר לקחתי את הסנדביצ'ית איתי כשהייתי צריכה לקנות משהו בכלבו לארוחת הערב. נסענו יחד באוטו לחנות, היינו יחד בחווית הקנייה, חזרנו הביתה יחד וסידרנו את המצרכים. פתאום הייתי איתה לבד, רק איתה בערך 20 דקות, 20 דקות שהיו עולם ומלואו, 20 דקות שבהם ראיתי את הבת הקטנה שלי, כמו שהרבה זמן לא ראיתי אותה.
זהו.
תובנה קטנה.
לילה טוב.
גלית.
המשהו הזה הוא - להיות לבד עם הילד שלך.
משימה שמופיעה בכל ספרי ההורות בפרקים של הרחבת המשפחה מעבר לילד אחד, ובמיוחד כשיש כמה ילדים.
אבל אני לא מדברת על מה שהם מדברים, לפחות לא מהספרים שאני קראתי. אני מדברת על כך שחשוב שלכל הורה יהיהו את ה-15 דקות שלו לבד עם כל אחד מהילדים.
אני לא מדברת על - "תמצאו יום בשבוע", "תעשו אחר הצהריים יחד", "תביאו בייביסטר לילדים האחרים", וכו' וכו'. אני לא יודעת מה עם האחרים, אצלי זה נפסק עוד לפני שזה התחיל, אני אפילו כבר לא זוכרת מתי.
למה? כי זה לא התאים לי מבחינת החיים וההתנהלות היומיומית. במיוחד כי אני אמא במשרה מלאה וגם מנהלת עסק וגם מנהלת בית ועוד ועוד משימות בחיי שלא מאפשרות לי לעצור את הכל ולעשות את זה.
אבל היום גיליתי את הסוד, לא חייבים דברים בומבסטיים, 15 דקות לבד עם הילד הוא הדבר שאני זקוקה לו.
ואני מדגישה, שזה בשבילי. בכל ספרי ההורות שאני קראתי כתוב שזה בשביל הילד, אז כן יכול להיות שגם הוא יפיק מזה תועלת, אבל בשבילי כהורה זה הדבר הכי חשוב. ולמה אני אומרת את זה? כי רק ככה אני יכולה להכיר את הילד/ה שלי באמת. במשך היום אני רואה אותם באינטראקציה אחד עם השני, ואם נהיה כנים, לא תמיד בא להם אחד על השני.
אבל מי הוא/היא באמת? מי הוא/היא בניתוק מהאחים שלו?
כשהייתי הבוקר אחד על אחד עם הקטנצ'יק שלי, ישבתי איתו על השטיח לבנות בקוביות ושום דבר של מבוגרים לא הטריד את מחשבותיי, והייתי נטו איתו, והתבוננתי בו מהצד, איך הוא מגיב אלי, פשוט עונג צרוף. זה נכון שאחרי בערך 20 דקות חזרתי לעיסוקיי, ולא המשכתי לשבת שם כל היום. אני גם לא חושבת שזה נכון להפעיל את הקטנים כל היום, זה חשוב מאד שהם ידעו להפעיל את עצמם, עם גיחות אלינו "לתדלוק".
ואיפה נפל האסימון על העניין הזה? לא בבוקר כשהייתי עם הקטנצ'יק, אלא כאשר לקחתי את הסנדביצ'ית איתי כשהייתי צריכה לקנות משהו בכלבו לארוחת הערב. נסענו יחד באוטו לחנות, היינו יחד בחווית הקנייה, חזרנו הביתה יחד וסידרנו את המצרכים. פתאום הייתי איתה לבד, רק איתה בערך 20 דקות, 20 דקות שהיו עולם ומלואו, 20 דקות שבהם ראיתי את הבת הקטנה שלי, כמו שהרבה זמן לא ראיתי אותה.
זהו.
תובנה קטנה.
לילה טוב.
גלית.
