יום ראשון, 4 בנובמבר 2012

תובנה הורית.

היום הרגשתי משהו שידעתי שצריך לעשות אותו, ואיכשהו התמסמס.
המשהו הזה הוא - להיות לבד עם הילד שלך.
משימה שמופיעה בכל ספרי ההורות בפרקים של הרחבת המשפחה מעבר לילד אחד, ובמיוחד כשיש כמה ילדים.
אבל אני לא מדברת על מה שהם מדברים, לפחות לא מהספרים שאני קראתי. אני מדברת על כך שחשוב שלכל הורה יהיהו את ה-15 דקות שלו לבד עם כל אחד מהילדים.
אני לא מדברת על - "תמצאו יום בשבוע", "תעשו אחר הצהריים יחד", "תביאו בייביסטר לילדים האחרים", וכו' וכו'. אני לא יודעת מה עם האחרים, אצלי זה נפסק עוד לפני שזה התחיל,  אני אפילו כבר לא זוכרת מתי.
למה? כי זה לא התאים לי מבחינת החיים וההתנהלות היומיומית. במיוחד כי אני אמא במשרה מלאה וגם מנהלת עסק וגם מנהלת בית ועוד ועוד משימות בחיי שלא מאפשרות לי לעצור את הכל ולעשות את זה.
אבל היום גיליתי את הסוד, לא חייבים דברים בומבסטיים, 15 דקות לבד עם הילד הוא הדבר שאני זקוקה לו.
ואני מדגישה, שזה בשבילי. בכל ספרי ההורות שאני קראתי כתוב שזה בשביל הילד, אז כן יכול להיות שגם הוא יפיק מזה תועלת, אבל בשבילי כהורה זה הדבר הכי חשוב. ולמה אני אומרת את זה? כי רק ככה אני יכולה להכיר את הילד/ה שלי באמת. במשך היום אני רואה אותם באינטראקציה אחד עם השני, ואם נהיה כנים, לא תמיד בא להם אחד על השני.
אבל מי הוא/היא באמת? מי הוא/היא בניתוק מהאחים שלו?

כשהייתי הבוקר אחד על אחד עם הקטנצ'יק שלי, ישבתי איתו על השטיח לבנות בקוביות ושום דבר של מבוגרים לא הטריד את מחשבותיי, והייתי נטו איתו, והתבוננתי בו מהצד, איך הוא מגיב אלי, פשוט עונג צרוף. זה נכון שאחרי בערך 20 דקות חזרתי לעיסוקיי, ולא המשכתי לשבת שם כל היום. אני גם לא חושבת שזה נכון להפעיל את הקטנים כל היום, זה חשוב מאד שהם ידעו להפעיל את עצמם, עם גיחות אלינו "לתדלוק".
ואיפה נפל האסימון על העניין הזה? לא בבוקר כשהייתי עם הקטנצ'יק, אלא כאשר לקחתי את הסנדביצ'ית איתי כשהייתי צריכה לקנות משהו בכלבו לארוחת הערב. נסענו יחד באוטו לחנות, היינו יחד בחווית הקנייה, חזרנו הביתה יחד וסידרנו את המצרכים. פתאום הייתי איתה לבד, רק איתה בערך 20 דקות, 20 דקות שהיו עולם ומלואו, 20 דקות שבהם ראיתי את הבת הקטנה שלי, כמו שהרבה זמן לא ראיתי אותה.

זהו.
תובנה קטנה.

לילה טוב.
גלית.

 

3 תגובות:

דפנה י. אמר/ה...

איזה פוסט מקסים!

אמנם אין לי ילדים עדיין, אבל כמי שהייתה הצעירה מבין ארבעה במשך 28 שנותיי, אני מסכימה איתך בהחלט.

כמבוגרת, אני מוצאת שאנחנו צריכים לפנות זמן באופן מכוון לכל אדם שאנחנו מחשיבים בחיינו. כמו שאת מרימה טלפון, באופן מכוון, לחברה טובה שלא דיברת איתה כמה ימים ושואלת לשלומה, למה לא לעשות אותו דבר עם ילדייך?

אתמול ביליתי עם בעלי 20 דקות "נקיות", דיברנו, הסתכלנו ונגענו בלי הפרעות חיצוניות או הסחות דעת. זה עשה לי, לשנינו, כל-כך טוב. בימים שזה לא מתאפשר אני מרגישה שאני כמעט שוכחת מי הוא.

(אגב, הגעתי אלייך דרך "גם וגם וגם", איזה כיף שהשארת לינק!)

galit.rizcan@gmail.com אמר/ה...

דפנה בוקר טוב, אני כל כך מעריכה מאד שכתבת את תגובתך בבלוג. אני כל הזמן מנסה לנחש מי האנשים שקוראים אותי, וזה פשוט מקסים בעיני שמישהו טורח ומשאיר לי גם תגובה. שיהיה לך יום משובח מלא ברגעים נקיים וטהורים. גלית.

יעקב שמעוני אמר/ה...

איזה תענוג היה זמן האיכות איתך אחותי :) שידור חוזר בקרוב!?..

הלוואי והייתי יכול לחוות אדם מבוגר דרך התגובות שלו!! - אני כל כך מודע ומפוקס כשאני מדבר עם אנשים מבוגרים (מהרבה סיבות: קצב השיחה המהיר, החשיפות של עצמי מול השיפוטיות שלו, הצרכים שלו, הצורך שלי לתת תגובה הכי עניינית...) - שלרוב לא מספיקים "לקחת צעד אחורה" ולחוות את האדם כמו שתיארת - דרך התגובות שלו אליך... - תגידי אחותי, את מצליחה?


ואיזה נהדר שאפשר לעשות את זה עם הילדים שלנו :) זו ממש מתנה!