יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

סליחה...

ב"ה

מחר יום הדין. כולם מבקשים מכולם סליחה, האוויר מתחיל להתנקות, הלב מתרחב.
היום הכי נהדר בשנה. יום שבו כל עם ישראל מאוחדים בקדושת היום.

אני הייתי רוצה להקדיש את הפוסט הזה לבקשת סליחה מהאנשים הכי קרובים ללבי, תרתי משמע, ששמעו את לבי פועם גם מבפנים - לילדיי הרכים.

סליחה על כל הרגעים בהם איבדתי את סבלנותי.
סליחה על רגעי הכעס המיותרים.
סליחה על רעש הצעקות.

מבטיחה כי ב"ה בשנה הקרובה אשתדל יותר, ומקווה כי גם אצליח, לצמצם רגעים אלו ולהכביר את רגעי השמחה.

מקדישה לכם את השיר הזה אהובי, גמר חתימה טובה !!!

אוהבת בכל לבי,
אמא.


אביתר בנאי - ילדים

(נכתב בהשראת: עינת)

יום חמישי, 8 באוגוסט 2013

ירושלים ... מבט אינטימי.

ב-א' באלול חל יום הנישואין שלי ושל אישי. השנה החלטנו לקחת אותו לירושלים.
העברנו את יורשי העצר לידיהם המלכותיות של סבא וסבתא, ויצאנו לדרך העולה לירושלים.

הגענו לעיר. החנינו את האוטו בחניון ברחוב שמאי, שילמנו מראש לכל היום (החלטה מעולה) והלכנו לאן שנשאו אותנו רגלינו.
רצינו להגיע לבית קפה קדוש, אבל לאחר כמה פסיעות הגענו לרחוב יואל משה סלומון המקסים, ושם נשארנו.

בהתחלה עיני קלטה מולי את "גאיה", נכנסנו פנימה. ועולם שלם של משחקי ילדים מקסימים נגלה לעינינו. המוכר המקסים הכיר לנו את המשחקים, וככה התחלנו את הבוקר על בטן ריקה אמנם, אבל משמנים את הגלגלים במוח במשחקי עץ חשיבתיים ומקסימים. אחרי שעה קלה החלטנו לצאת ולחזור מאוחר יותר.

חזרנו להלך במדרחוב המקסים ושוב עיני עומדת מול שלט שאי אפשר להתעלם ממנו "תמול שלשום", מסעדה וחנות ספרים. ואני כחובבת ספרים מושבעת ועל בטן מקרקרת נדלקתי ברגע ונכנסנו לסימטה ירושלמית מקסימה, עלינו במדרגות למרפסת למעלה, ו....



מסתבר שזה אחד המקומות הכי פופולריים בירושלים לדייטים ושממנו יצאו זוגות רבים, וגם פרסמו אותם בספר שנקרא "ספר אהבות", ניתן לעיין ולרכוש אותו במקום.



שוק מחנה יהודה.
אני מסתובבת בין הדוכנים ואישי היקר מרותק למשחק שש-בש בין שני עיראקים מקסימים.














בהחלטה של רגע נכנסנו למסעדת מחניודה.
איזו אווירה מדהימה. לא צילמתי בתוך המסעדה, אבל אלה הדברים שראינו על הקירות בדרך לשם.
העיר הזאת כל כך מפתיעה וכל כך מזמינה.




































עם ראש בעננים מהיין ובטן מלאה מאוכל מעולה עלינו לרכבת שמובילה לשער שכם.





הלכנו ברגל דרך סימטאות השוק הצבעוני, 


הגענו לכותל .... 


 בחזרה מהכותל, הקארדו.


גיא בן הינום.




חליטתה , בית תה מקסים, שגם אליו הגענו בלי שתכננו, אירח אותנו בסוף היום הארוך והמקסים הזה.



אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, אמר ד"ר סוס, ואכן צדק. היציאה הכי לא מתוכננת, אבל בהשגחה מלאה.
תודה לאמא ואבא על שעות נפלאות של ביחד ותודה לבורא עולם.


מקווה שנהניתם.
קחו כמה שעות וסעו לירושלים.

שבת שלום,
גלית.












יום שישי, 24 במאי 2013

איזה כיף לי ...

אלף שנים לחכות - מיה טבת דיין



וואו. זה פשוט לא ייאמן. איך שהתחלתי לקרוא אותו הרגשתי שזה בדיוק, אבל ממש בדיוק, מה שאני זקוקה לו. כמו כוס תה חם ביום גשום מאד באמצע החורף, כמו אבטיח קר ביום קיץ. פשטות מדויקת.

אני יושבת וקוראת, ומחזיקה את עצמי שלא להעתיק משפטים שלמים לתוך המחברת שלי, משפטים שילוו אותי אחר כך, הרבה אחרי שאני אסיים את הספר (לפעמים אני עושה את זה).
קחו לדוגמה את זה:

"זה קצת כמו בטיולים שאני הולך לאיבוד במדבר. מצד אחד אני תמיד שמח להיות לבד עם ההרים והסלעים והשמיים. אבל מצד שני השלווה אף פעם לא מושלמת, ואתה כל הזמן מחפש נקודות אחיזה, סימן מוכר לפני שירד הלילה"

אני רק בהתחלה של הספר, ואני קוראת אותו לאט-לאט, כמו שמוצצים קוביה אחת יחידה של פרלין שוקולד משובח, והטעם מתפזר בפה ויורד לגרון, ואתה מוצץ אותה בעדינות כדי שלא תיגמר מהר.

הייתי חייבת לשתף אתכם בהרגשות האלה. ממש הרגשתי מוכרחה להוציא את כל הטוב הזה החוצה ולשתף בו מישהו.

אני קוראת את הספר ומרגישה כאילו אני יושבת בחדר צבעוני בכתום-ירוק-ורוד בחדר אפלולי וקריר בהודו .
מעולם לא ביקרתי בהודו, ויש כאלה שטוענים גם שלא הייתי מצליחה להסתדר עם העליבות שם, אבל זה עניין אחר לגמרי ולא שייך.
אני מתחברת לכל משפט ומשפט שכותבת מיה טבת.


שבת שלום יקירים.
שתהיה השבת שלכם מבורכת.
גלית.



יום חמישי, 23 במאי 2013

קריאה ישראלית מחבקת ...

שלום יקרים שלי - הקרובים והרחוקים.
מקווה שכולכם בטוב.

חיפשתי בכוננית הספרים משהו לקרוא, משהו קליל ולא מעמיס, ספר לא כבד מדי, וגם לא ספר שמלמד אותי איך לשפר אצלי תכונה מסוימת. פשוט סיפור. סיפור יפה.
אז לקחתי לידיים את שני הספרים. קראתי את החלק האחורי של הכריכה, והחלטתי, - Ok. מה כבר יכול להיות?

לפני שהתחלתי לקרוא ניסיתי לשחזר בראש את הסיפור. בקווים כלליים הוא אולי לא נשכח מזכרוני, אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר שמתי לב לכל מיני ניואנסים שנעלמו מעיני בקריאה הראשונה.

נקודה למחשבה
הסתכלות שנייה על דברים, כל דבר בעצם, ורק אחר כך לשפוט/לנסות להבין - כבר דיברנו על הקשבה, לא? 
מבט שני יכול להתאפשר רק כשאנחנו מקשיבים !!

הספרים הם של אותה הסופרת מירי רוזובסקי - "פעם בחיים" ו-"אותה האהבה, כמעט".
שני ספרים מאד-מאד ישראליים, מאד משלנו, כמו לשבת בבית הקפה עם חברה טובה.
הכתיבה קולחת ונעימה, הרגשתי מחובקת.

ממליצה לכם לקחת אותם איתכם לסופ"ש.


תיהנו.
נשיקות.

יום שלישי, 21 במאי 2013

למה בעצם ...

המון-המון זמן לא כתבתי, ובגלל המון סיבות אופרטיביות, וגם כאלה שלא.
אחת הסיבות שהצדיקה את הלמה לא לכתוב, כי חשבתי שיש בזה משום סוג של גאווה כאשר אתה חולק את החיים שלך עם אחרים ומספר על מה שקורה לך לאנשים שאתה בכלל לא מכיר.
וסיבה נוספת גם בגלל שלפעמים עוברת המחשבה "מה פתאום לבזבז זמן על כתיבה עכשיו? כאשר יש כל כך הרבה מה לעשות".
אבל אחרי המון מחשבות, ואחרי השראה שקיבלתי מדבריה של אישה אחת, (שאפילו לא יודעת שהיא היוותה לי את ההשראה) הגעתי למסקנה שכדאי וחשוב לכתוב, כי מה שעובר עלי בחיי האישיים והמאד פרטיים יכול לעבור גם על אנשים אחרים. יכול להיות שלא באותה דרך, יכול להיות שזה רק יעלה איזה שהוא ניצוץ לאיזו שהיא השראה למישהי/ו וייתן לו כוח להתקדם או לעשות משהו.
אז רק בשביל הרגעים האלה שנוצצים בעולם של אחרים (שאני אפילו לא יודעת עליהם), שווה כל הכתיבה, ושווה כל השיתוף.
אז כן, אני חוזרת לכתוב, בלי נדר כמובן, אני מקווה שאצליח להתמיד.

אתם שם שקוראים אותי, אני אשמח אם תשתפו אחרים בדברים שאני כותבת שהרי בסופו של דבר  אולי בכל זאת הדברים הנכתבים יעזרו למישהו.

לילה טוב.
גלית.