נשמה של אמא

היי,

אני זוכרת שהחלטתי שזה לא מתאים לי. אני? יכולה לתחזק בלוג? הרי בקושי אני מצליחה להתחייב לדברים הבסיסיים בחיי. אבל היום הרגשתי צורך לשתף, לכתוב. להוציא מתוך חיי החוצה, כי כרגע אני ממש בפנים.
היום, שבעה שבועות אחרי הלידה של בני הרביעי אני מלאה במחשבות שאני רוצה לשתף, וכיוון שאני כל היום סביבו וסביב הילדים הנוספים שלי, אין לי אדם מבוגר שאני יכולה לחלוק איתו את המחשבות, ולפעמים זה ממש כבד. לפעמים אני רוצה שמישהו יחלוק איתי את המחשבות.
להיות אמא לתינוק זה לחיות בין הטיפות, לנסות להכניס למרווחים שברגעי השינה שלו עולם ומלואו, ואז להבין שאי אפשר, זה לא כמו פעם, לפני הלידה. אולי בעוד כמה חודשים ייכנסו לשם עוד דברים, לא בטוח אותו הדבר כמו לפני הלידה. אבל עכשיו, עכשיו הזמן לשחרר. וזה קשה. קשה לי לשמוע את הקומקום מתחמם כמה פעמים, ולראות את הכפית בכוס, ובמשך שלוש שעות בבוקר עדיין לא לשתות את הקפה, ולהסתכל עליו, על הקטנצ'יק החדש שלי, ולבקש ממנו, "שן בני, קצת, ברצף, כדי שאוכל לשתות קפה". אבל הוא, יש לו התנהלות משלו, ואני זו שצריכה להתאים את עצמי אליו.

ואז אני נשכבת לידו במיטה, מלטפת, והוא החמוד הקטן מושיט לי את היד, כאילו במקרה מלטף את ידי, ואני כבר לא זוכרת את הכוס קפה, ולא את כפות הרגליים שלי שזקוקות קצת לשימון, ולא לכלים בכיור, ולא כלום, רק הרגע הזה, שבו אני והוא בבועה שלנו. ואחרי כמה דקות, כשהשינה טרם עוטפת אותו,  אני נזכרת בבד המקסים והעוטף, מכניסה אותו למנשא, והופ! שתי הידיים שלי פנויות, ופלא, הוא נרדם בשניות.
והנה, הקפה כאן, ואפילו המחשבות שלי כתובות בבלוג.

אולי אחזור לכאן שוב בקרוב, אולי לא.

לבינתיים, צ'או! טי-אמו !

גלית.