ישוב טלה אל חיק האם ...

ערב.
הקטנצ'יק מוחה וקורא לי ממיטתו. זה אחרי ששכבתי לידו במיטה במשך דקות ארוכות, והוא כבר היה רדום.
הכמעט הזה היה גם לידי, כשהוא היה בעגלה.
לפעמים אני שמה אותו לידי בעגלה, הוא שותה את הבקבוק שלו ונרדם, ואחר כך אני מעבירה אותו למיטה. אבל משום מה היום זה לא קורה. הכנתי לו בקבוק נוסף, כרגע הכל שקט מגיזרת החדר.

אני עייפה.
יום שהוציא ממני המון אנרגיות. בדרך כלל אני ממלא מצברים בצהריים, אבל היום לא עשיתי את זה. עבודה שהייתי חייבת לסיים.
והנה שוב הקול הקורא מהחדר השני.
אלה הרגעים שבהם אני שואלת את עצמי למה? למה בחרתי לעזאזל בחיים כל כך מורכבים.

אני חוזרת אליו.
מדליקה את האור במנורת הלילה. זה מרגיע אותו קצת. כנראה היה חשוך קצת.
שוכבת לידו, מקשיבה לו נושם. ואז אני יודעת, אני יודעת את התשובה ללמה, בדיוק בשביל הרגעים האלה, לנשום אותם, להרגיש אותם הכי קרוב אלי. למרות הקושי, למרות המורכבות. אין דבר יותר חשוב לי מהם בחיי.
אני מנסה לקום, הוא שוב מוחה ומבקש כי אשאר, בשפתו שלו. אני מעבירה אותו לכרית שלי, שם הוא נושם אותי. וכך אני יכולה לחזור לעבודה שאני חייבת להגיש.
ובמקום לחזור אני כאן, כותבת פורקת מעלי את הכל. תודה לאלוהי האינטרנט שהמציאו לנו את הבלוג. ותודה לכם שאתם כאן איתי, מי שלא תהיו.


לילה טוב.

"ערב מול הגלעד" -
מילים: לאה גולדברג
לחן: מיקי גבריאלוב


"...ישוב טלה אל חיק האם,
    ישכב בדיר וירדם
    והכבשה תישק אותו
    והיא תקרא אותו בשם ..."